הרבה אנשים לוקחים את הכוכבים ואת השקיעה כברורים מאליו,
הם רק לא יודעים שכשאני רואה את הכוכבים והשקיעה; אני עומדת המומה אל מול היופי הזה - שה' ברא, היופי הזה שנגזל ממני כשהייתי חודש בבידוד, היה אסור לי לצאת מהחדר , אתם יודעים מה זה? אתם נמצאים בעיר ללא הפסקה, מחוץ לחדר יש חיים! אין שם מחשב וגם לא טלוויזיה, אבל יש שם עצים ופרחים, קולות , צחוק, ים...
הייתי עומדת ליד החלון ומביטה על כל העוברים ושבים איך הם מדברים ביניהם, צוחקים, מדברים בטלפון, ולחשוב שהכל היה במרחק נגיעה, זה היה נותן לי כח, הייתי חושבת על איך הם רואים אותי, אבל היו ימים שפשוט לא יכולתי לקום מהמיטה והרגשתי תחושת פיספוס... יודעים מה? היו הרבה פעמים שלא קמתי לחלון משום שרציתי להיות חלק מהעולם הזה..לא להיות זאת שמביטה מהצד, רציתי לצאת לבחוץ, לנשום אויר אמיתי ולא אויר קר שעבר סינון, רציתי להרגיש את העלים את הפרחים, את החום של הקיץ,את השקיעות, לנשום את האוויר שליד הים,
רציתי כל כך! וכל העולם שתק? בלילות הייתי יושבת על המיטה ומביטה בירח, זה היה אי של שקט בין טיפול לטיפול, זה היה פיצוי קטן...אבל משתלם לכל הדברים שפספסתי, בסופו של יום אני מביטה באותו ירח, אותו ירח שליווה אותי כל הזמן הזה, אני יכולה להגיד שהירח מזכיר לי תקופות קשות, אבל את האמת? בכל פעם שאני מסתכלת על הירח, הוא מסמל לי שאין יאוש! כאילו הוא אומר לי: אז.. אנחנו שוב נפגשים ;) או במילים פשוטות יותר : אני עדיין כאן !
אז... שנה אזרחית טובה לכולם! מסתבר שלא נהרגנו במיתות שונות למרות הכל ;)
יאללה 2013 בראבקק :)
;){kind=link}