נשכחתי כמת מלב... |
|
אתם יודעים, לפעמים בא למות- רק כדי לראות איך כולם מסתדרים בלעדיי...
הם בטח יבכו בהתחלה, ואחר יתחילו לעכל... ומה אז? אהה בטח, ימשיכו את החיים שלהם...כמובן שלא אכפת לי... את המתים שוכחים,
אבל מה זה משנה אם גם שוכחים אותי כשאני בחיים? מה זה משנה?
אולי עדיף להיעלם, אני לא רוצה להפריע לאף אחד בחיים, אני פשוט אהיה שקופה...(גם ככה אף אחד לא רואה אותי)
וככה אני אשב ליד אחים שלי...והם לא ידעו שאני שם, זה יהיה נחמד לא?
|
|
|
|
|
|
 | "מי יהללך במתים..." ? נראה לי שאת מוותרת יותר מדי לעצמך |
|
| אני בטוחה שהאחים שלך שמים לב אליך, גם אני לפעמים יושבת ליד האחים שלי ולא מדברת איתם שעות, בגלל הקירבה אז אין צורך לדבר ולשאול כול הזמן מה קורה, ואפילו להגיד שלום... למשל שהאחים שלי באים הביתה אפילו אחרי שבועה, או שאבא שלי בא בערב אני אף פעם לא אומרת שלום, לא כי אינ לא אוהבת אותם, כי אניט קרובה אליהם. ואמא ואבא שלי אומרים שכשילד ניפטר זה הדבר הכי נורא בעולם, אבל הם כול הזמן צועקים עלי ולפעמים מדברים אלי לא הכי יפה, אבל הם אוהבים אותים ודואגים לי, אני בטוחה שגם אצלך זה ככה 3> בהצלחה מאמי 3> |
|
 | אריק? הלוואי והייתי מוותרת לעצמי, וכלל, הלוואי וזה היה תלוי בי... ונרניה? זה שונה.... ממה שונה, זה לא על שלום ולדבר... זה מעבר לזה.. להיות פתוח רגשית .. :( |
|
| רשמתי "*נראה לי", לא קבעתי אם כן או לא, רק איך זה נראה מפה. זה הכול, את לא חייבת להסכים או כלל להתייחס, לצורך העניין, זה עדיין לא משנה את העובדה שמכאן בהינתן המכלול של המידע שניתן כאן - כך זה נראה - זה הכול. ואסביר וארוויח ואתן דוגמאות : |
|
| גם אני לא פתוחה רגשית עם האחים שלי |
|
;){kind=link}