כמה שאני מנסה לכתוב שיר מרגש שבאמת יסביר מה עבר עלי..אני לא מצליחה,
כמה קשה שזה נשמע, נשבעת לכם שזה כלום, פשוט לא מצאתי מלים מתאימות...
חבר יקר, אני אספר לך סיפור ישן,
על נערה שחלתה בסרטן,
היא חשבה שהכל יהיה טוב,
ושהכל ילך לה טוב בחיים...
היא לא ידעה שיש דברים שהם גדולים מהחיים,
כמו למשל, מוות, הוא בלתי נמנע, כל החיים היא ברחה ממנו,
ועכשיו הוא נמצא בתוכה..
חבר יקר, אל תבכה, היא לא התייאשה,
היא הסכימה להתחבר לעירוי שיש בו רעל,
כדי שיהרוג את הסרטן, אבל בו בזמן הוא הורג גם אותה...
הוא הרס לה את הגוף...את השפיות,
חבר יקר, היא סבלה ימים ולילות, חודשים שלמים,
הכאב שיגע אותה, הכאב שיתק לה את העצמות,
הסבל חדר לתוכה, ירדו לה דמעות של דם.
היא הזריקה זריקות שכאבו לה כאבי תופת,
היא לא ידעה מה הוא אושר, היא התביישה מעצמה,
היא התביישה מהסבל שלה.
חבר יקר, תבין, בימים שהיא הייתה בבית החולים,
היא לא רצתה לשמוע ולראות אף אחד,
היא נהפכה לילדה קולנית ועצבנית,
היא חושבת שהכל מגיע לה, זה מה שהסרטן עושה,
היא נהפכה לילה בלי כח...היא מוותרת על הכל חוץ מעל החיים,
בלילת..המוניטור היה מצפצף והיא הייתה נבהלת,
אני לא הולכת למות...היא לחשה,
חבר יקר, זה לא היה בשליטתה....
בלילה הראשון... היא בכתה, בכתה כמו שלא בכתה מעולם...
ועם אותו בכי , האושר נפרד ממנה, החיוך האמיתי עם הניצוץ בעיניים דהה במשך הזמן,
היא הייתה ילדה תמימה, כל העולם היה ורוד , היא הייתה מודעת לדברים רעים,
אבל אל ברמה הזאת,
חבר יקר, לאן אתה הולך?
-לחפש אותה.
-אל תלך.
-אני חייב.
-אתה חייב?.
-אני...אני רוצה להחזיר לה את החיוך עם הניצוץ בעיניים, אני הולך..
-אתה לא צריך לחפש רחוק---
-נתראה..
-זאת אני... :(
כמה שאני מנסה לכתוב שיר מרגש שבאמת יסביר מה עבר עלי..אני לא מצליחה,
כמה קשה שזה נשמע, נשבעת לכם שזה כלום, פשוט לא מצאתי מלים מתאימות...
חבר יקר, אני אספר לך סיפור ישן,
על נערה שחלתה בסרטן,
היא חשבה שהכל יהיה טוב,
ושהכל ילך לה טוב בחיים...
היא לא ידעה שיש דברים שהם גדולים מהחיים,
כמו למשל, מוות, הוא בלתי נמנע, כל החיים היא ברחה ממנו,
ועכשיו הוא נמצא בתוכה..
חבר יקר, אל תבכה, היא לא התייאשה,
היא הסכימה להתחבר לעירוי שיש בו רעל,
כדי שיהרוג את הסרטן, אבל בו בזמן הוא הורג גם אותה...
הוא הרס לה את הגוף...את השפיות,
חבר יקר, היא סבלה ימים ולילות, חודשים שלמים,
הכאב שיגע אותה, הכאב שיתק לה את העצמות,
הסבל חדר לתוכה, ירדו לה דמעות של דם.
היא הזריקה זריקות שכאבו לה כאבי תופת,
היא לא ידעה מה הוא אושר, היא התביישה מעצמה,
היא התביישה מהסבל שלה.
חבר יקר, תבין, בימים שהיא הייתה בבית החולים,
היא לא רצתה לשמוע ולראות אף אחד,
היא נהפכה לילדה קולנית ועצבנית,
היא חושבת שהכל מגיע לה, זה מה שהסרטן עושה,
היא נהפכה לילה בלי כח...היא מוותרת על הכל חוץ מעל החיים,
בלילת..המוניטור היה מצפצף והיא הייתה נבהלת,
אני לא הולכת למות...היא לחשה,
חבר יקר, זה לא היה בשליטתה....
בלילה הראשון... היא בכתה, בכתה כמו שלא בכתה מעולם...
ועם אותו בכי , האושר נפרד ממנה, החיוך האמיתי עם הניצוץ בעיניים דהה במשך הזמן,
היא הייתה ילדה תמימה, כל העולם היה ורוד , היא הייתה מודעת לדברים רעים,
אבל אל ברמה הזאת,
חבר יקר, לאן אתה הולך?
-לחפש אותה.
-אל תלך.
-אני חייב.
-אתה חייב?.
-אני...אני רוצה להחזיר לה את החיוך עם הניצוץ בעיניים, אני הולך..
-אתה לא צריך לחפש רחוק---
-נתראה..
-זאת אני... :(